בזיעת אפם הרוויחו פלייאוף וגם לא רק בזיעה, אלא בעזרת חברים ירוקים אחרים שהשאירו את קשטן ג'וניור מחוץ לפלייאוף העליון ושלחו את לוזון והירוקים שלו לנסות לעזור ולקבוע את זהות האלופה.

זה היה משחק רע, כמו כל אלו של החודשים האחרונים. אבל וזה אבל גדול, מכבי חיפה ניצחה. לא סתם ניצחה, אלא ניצחון ביתי, אחרי סיבוב שלם בלי אחד כזה וגם ניצחון מכריע שקבע כי היא תשחק עשרה משחקים ולא שבעה. שהיא תשחק משחקים שיכריעו מי האלופה ולא מי היורדת. מכבי חיפה כבר מזמן לא פקטור באף מאבק, מעבר לזה שמכריע את זהות הפלייאוף אליו היא הולכת, אבל אם כבר - עדיף שיהיה עליון.


השנה הזו לא שונה מהשנים שקדמו לה, הפלייאוף מושג ברגע האחרון, הדרך נראית רעה ומבישה והשחקנים שמביאים לפלייאוף העליון הם בחלקם הגדול שחקנים צעירים, כי על הרכבת שעוברת בשנים האחרונות במועדון, אי אפשר לסמוך, בטח לא ברגעים מכריעים, בטח לא שהנחיתו חלק מהם בתור ברירת מחדל של ינואר. ההרכב של לוזון, שפורסם סמוך לשעת המשחק חשף חלוץ חוד אחד, מאחר וכל האחרים פצועים/מורחקים/לא כשירים במאת האחוזים. פיטים אזמי הוא ברירת המחדל. חלוץ חלוד, שלא קיבל הרבה צ'אנסים ומעבר לו, סוללה צעירה של שחקנים שרצו במהלך השנה.


שוב זה היה גלזר הצעיר, שבדיוק מלאו לו 21, מול קבוצתו לשעבר. ובהגנה שוב נוכחותו של שי בן דוד הצעיר. בקישור פתחו בריק וזנטי, שחבל שלא תוגמל בשער על היותו אחד הבולטים בהרכב הירוק. מנגד דקל הוותיק ו-ורמוט קשישא המשיכו לחזק את ההרכב הירוק - ועוד איך חיזקו. ורמוט עם משחק סולידי (במסגרתו הוא נח ברובו ומבריק לכמה רגעים),  עם שני שערים בפנדלים ועם חודש לא רע בכלל, במסגרתו הוא העלה את מפלס השערים שלו, באופן אישי. דקל עם משחק יציב בהגנה והאיזון בין הצעירים לותיקים באמת מחפש חיזוק זר אמיתי, כי זה באמת לא מספיק, רחוק מזה.



שני שערים בפנדל ומשחק סולידי, ורמוט (צילום:טל לוי)


לוזון אוהב לומר שלא מעניין אותו הגיל, רק התרגיל. לא מעניין אותו מה ארץ המוצא והניסיון שיש לשחקנים שבהרכב שלו, אלא מעניינת אותו הלחימה וההמשכיות מהאימונים וכך באמת נראה ההרכב שלו. 11 שחקנים שלא באמת הבריקו או הראו יכולת גבוהה מול רעננה האנמית, אבל אף אחד לא ויתר שם לשנייה ועל כדור. מכבי חיפה סוגרת משחק שני ברצף ללא ספיגה ועם ניצחון שכולו לחימה. בשבוע שעבר זה היה נגד בית"ר העדיפה ומחוסרת שכטר והשבוע מול רעננה, שהתגלתה בתור עדיפה ועם מחצית אחת של שכר (השכטר שלהם).


גיא לוזון דיבר על אבן שנגולה מליבו וגילי ורמוט סיכם שנמנעה בושה ומבוכה גדולה וככה בדיוק מרגישים בחיפה, שהם עשו את המקסימום בשביל להשיג את המינימום. ואבוי אם המינימום הזה לא היה מושג. שניהם אמרו שזה קרה נגד כל הסיכויים והאמת שאף אחד לא ציפה שכפר סבא החלשה תנצח את קרית שמונה המשתפרת, זה היה תלוי בחיפה בלבד  - לנצח את רעננה בבית והם עמדו במשימה, עם דחיפה אדירה של קהל ענק וטוב שלא חיכו לטובות מאלטמן (שאמור ללבוש ירוק בשנה הבאה), משומר, הירש והחברים.


גיא לוזון הצליח למחוק את הדפיציט שבנה עבורו מולנסטיין, אבל הוא לא עשה את זה עם יכולת טובה. היכולת הייתה די מבישה וקשה לומר ולהאמין שהשיפור הגדול יבוא בפלייאוף. הזרים שהובאו לא מצליחים להרים ולהתרומם, קהת ממשיך לחפש את עצמו ולוזון שוב מקבל את ההזדמנות שמקבלים מאמנים במכבי חיפה של השנים האחרונות בסוף העונה, להכשיר ולהריץ שחקנים לתחילת העונה הבנייה ולהמשך הבנייה והתהליך הבלתי נגמר והלא בריא שעוברת הקבוצה.


שנה הבאה מנג'ר חדש ואולי מאמן חדש אחרי עוד כישלון ישן, שחקנים יבואו, אבל לא בזמן (יחכו עד למחזור השלישי או החמישי בשביל לסגור סגל) ועדיין מנויים יגיעו ויציפו את האיצטדיון בשביל לדחוף את הקבוצה הבלתי דחיפה הזו. אולי מתי שהוא יהיה לנו מקום לאופטימיות אמיתית, אבל בינתיים מה שנשאר הוא להתמרמר במשך פלייאוף שלם עד לסוף העונה הסדירה ולקוות לטוב, כלומר – לא להיות שק החבטות של הפלייאוף וכמובן שיוסי בניון לא יכבוש נגדנו ויסיים עם אותה כמות תארים כמו אלו של מכבי חיפה של העונה.